יש לנו הרבה רגעים כאלה באמצע היום, כשמחכים לאוטובוס, נכנסים לשירותים או סתם משתעממים עם הילדים בצהריים עייפים במיוחד. "משעמם לי" הוא לא תופעה של ילדים, אלא תופעה של כל העולם המערבי, גדולים וקטנים כאחד, רק שאנחנו לא קוראים לזה משעמם לי, אנחנו פשוט מוצאות במיידית משהו לעשות.
שעמום הוא חוסר סיפוק ממה שקורה כרגע, זאת אומרת ששעמום הוא חוסר יכולת להיות בהווה.
שעמום הוא בדרך כלל מילים אחרות לומר- אני חווה כרגע אי מעש ולא מצליח לסבול את התחושה הזאת של להיות עם עצמי. בתכלס, אני מפחדת להיות עם עצמי.
גם אצל ילדים החופש הגדול, שבתות או סתם ימים רגילים אחרי הצהריים מזמנים לנו את תלונת ה"משעמם לי!!" הקבועה. רוב האימהות מרגישות צורך מיידי למלא את החסר, המחשבה האינסטנקטיבית היא שאם לילד משעמם אני צריכה לעזור לו להתבדר. אני מציעה לו לשחק או לצייר או פעילות אחרת שתפיג את השעמום שלו ותחזיר לו את העניין (רמז- לא משנה איזה שעשוע תציעי לילד, השעמום לא יחלוף).
אין דבר כזה משעמם לי
העניין הוא ש"משעמם" הוא ביטוי לא מדוייק למה אנחנו חווים. שעמום הוא בדרך כלל תיסכול. שעמום הוא לא חוסר בעשייה אקטיבית, הרי אם נשב רגועים בחוף הים ונהנה מהרוח המלטפת האם נחשוב לרגע לומר שמשעמם לנו? אם נשב ונהגה בדמיוננו שיר או סיפור, אם נפתח במוחנו המצאה כלשהי או נדמיין במשך דקות ארוכות אירוע שאנחנו מצפים לו הרבה זמן האם נגיד שאנחנו משועממים?
מסתבר ששעמום לא קשור למה אנחנו עושות באופן פיזי, אלא איפה המיינד שלנו.
קשה לי להיות עם עצמי
התסכול הזה שאנו יכולים בטעות לקרוא לו "שעמום" זאת התחושה שגורמת לנו כמבוגרים לשלוח יד לסמארטפון בכל הזדמנות שאנחנו נשארים עם עצמנו כשיש לנו רגע פנוי, הפסקת אוכל או כשאנחנו נכנסים למעלית. הגלילה חסרת המשמעות עושה עבודה יפה ומעלה לנו את הדופאמין במוח כדי שנפסיק להרגיש משועממים.
התסכול זאת התחושה שמראה לנו כמה קשה לנו להיות עם עצמנו, כמה קשה לנו רגע אחד להקשיב למה קורה לנו בפנים מבחינה רגשית ומבחינה גופנית.
כשאנחנו מנסים לברוח מעצמנו ומהתחושות שלנו- לא נהיה מוכנים בשום פנים ואופן להשתעמם ולכן נמצא דרך למלא את החלל- לשמוע מוזיקה, להתקשר לאמא, לגלול בפייסבוק, לראות סרט או לעשות כל דבר אחר שהוא לא להיות עם עצמנו וזהו.
זאת תחושה נורמלית בעולם המערבי, וכנראה שרוב מהאוכלוסייה הצעירה חווה את זה (הדור המבוגר יותר חסין לזה כי הוא לא גדל בטירוף טכנולוגי כמו הצעירים יותר). התרגלנו להיות בעשייה כל הזמן ובמדיה שנכנסת לנו כמעט בכל רגע לגוף. אבל אנחנו רוצות ללמוד איך להשתחרר מהקושי הזה של להיות עם עצמנו.
איך מפיגים את השעמום?
אז כדי להבין מה לעשות כדי למנוע את התסכול הזה מלהיות עם עצמנו, אני אספר לך מה אני עונה לילדים שלי כשהם טוענים שמשעמם להם.
אני אומרת "זה טוב שמשעמם לך, זה בריא להשתעמם" ואני מסבירה גם קצת יותר לעומק-
כשאנחנו חווים תסכול מחוסר מעש, שפתאום לא בא לנו לנגן או לצייר או לכתוב או לעבוד ולא בא לנו כלום כי אנחנו חוות תסכול מסויים, הדבר האחרון שצריך לעשות זה למצוא בכוח משהו לעשות. כדי "להפיג" את התסכול הזה מה שצריך לעשות זה להכיר בכך שאני חווה עכשיו תסכול ולאפשר לעצמי להרגיש אותו, ממש בגוף שלי. זה בסדר להיות מתוסכלים, זה בסדר להרגיש חוסר טעם בהכל, וחשוב להבין שזה לא כי "משעמם" וזה לא כי לא מצאנו משהו טוב יותר לעשות- זה בגלל רגשות של תסכול שעלו בנו. אם נכיר בתסכול ונאפשר לעצמנו לחוות ממש בגוף את כל התחושות הגופניות שמתבטאות כרגע יחד עם התסכול- אנחנו נעזור לתסכול הזה להתפוגג תוך זמן קצר או ארוך.
אצל ילדים
כשילד מבין שמותר לו להשתעמם, שהוא לומד להיות עם עצמו בלי לפחד, כשהוא יודע שהתחושות שעולות בו הן נורמליות ושזה בסדר להיות מתוסכל לפעמים. כשהוא לומד להכיר את תחושות הגוף שלו בזמן תסכול, כשהוא לא בורח מייד למסך כדי להפיג שעמום, כשהוא מאפשר לעצמו להמציא רעיונות ולדמיין משחקים חדשים הוא בונה בתוכו כוח חדש, כוח שישרת אותו כמבוגר בריא ויציב רגשית שלא מפחד מזמן איכות עם עצמו.
מתוך היכרותו עם רגעי השעמום נוכל לבנות בילד כוחות חיים שיסייעו לו להיות אדם יוצר שמכיר ומודע היטב לתחושתיו ורגשותיו.
ואצלנו איך נוכל ליישם את זה?
כשאנחנו נרצה בפעם הבאה לשלוח יד אל הסמארטפון כדי להמנע מתחושת התסכול העולה בנו- אני מציעה להתבונן בתחושת הגוף. מה אני מרגישה כרגע פיזית בגוף שלי? לשים לב לבית החזה, לבטן, לידיים, לרגליים- מה אני מרגישה שם? בדרך כלל בתוך כמה רגעים הגוף יפרוק מתח באיזו שהיא צורה- אם זה על ידי פיהוק או צמרמורת, או כל פריקה גופנית אחרת שתקרה באופן ספונטאני (הזעה, תחושת חום או קור, רעד וכו'). המיקוד בתחושת הגוף במקום למלא את החסר על ידי צפיייה בחדשות או בסרטוני טיק טוק, יסייע לנו להיות הרבה יותר נוכחות עם עצמנו, מרגישות טוב ויודעות להתנהל בצורה בריאה במצבי תסכול.
וסוף סוף, בהדרגה נוכל לאפשר לעצמנו להפסיק לפחד להיות עם עצמנו לבד.
תנסי את זה וספרי לי איך היה לך(:
