למה הרגשות שלנו מציפים אותנו? למה רגשות זה כל כך מסובך? האם יש דרך להפוך את רכבת ההרים הרגשית שלנו למשהו דווקא פשוט?
במשך כל חיינו התמודדנו עם קשיים רגשיים. מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו נפגענו, נעלבנו, כעסנו, התאכזבנו. כתינוקות ידענו לשחרר את החוויות הקשות באופן מיידי, כמו שרואים תינוק שעובר מבכי לצחוק בשבריר שנייה. כשגדלנו המנגנון קצת השתבש, במקום להרגיש הפכנו להיות חושבים קצת יותר מדי. אנחנו חווים רגשות לא נעימים ומנסים לעשות עבודה רגשית, אבל לרוב העבודה הרגשית שלמדנו היא שגוייה והדבר הזה יוצר תגובת שרשרת שגורמת לנו להיות אנשים לא שמחים במקרה הטוב ומדוכאים וקודרים במקרה הרע.
מהן הטעויות הרגשיות שלימדו אותנו לעשות? ולמה הן שגויות?
5 טעויות שאנחנו עושות עם הרגשות שלנו
טעות ראשונה- זה הוא אשם!!!
להאמין שמישהו אחר אחראי לרגשות שלי. למשל- מישהו פעל בצורה שהעליבה אותי אז אני מאמינה שבגללו אני מרגישה עילבון או כעס. אם הבוס פיטר אותי מהעבודה- אני חושבת שבגללו אני חווה קשיים רגשיים, להאמין שאני אדם X בגלל שההורים שלו פעלו בצורה מסויימת.
למה זאת טעות? קודם כל כך אני לומדת להאשים את הסביבה במצבי הרגשי ובמה שמתרחש בחיי ועם צורת מחשבה כזאת לא אצליח לשפר את חיי ואת ההתמודדות הרגשית שלי.
דבר שני וחשוב יותר- ימימה מסבירה שמלאכת התיקון היא בעבור עצמי ולכן לא משנה מה התרחש וכמה הוא השפיע עליי. בעצם כשאני מאמינה שאני מרגישה רגש שלילי בגלל אדם אחר- אני לא ממשיכה בתיקון עצמי. הכל נעצר כאן, כי הכל בגללו וזהו.
האם זה אומר שזה לא נכון להעלב? להפך! חייבים להעלב כשמעליבים אותנו. אז מה הנקודה כאן? העניין הוא האחריות האישית.
כשאני מבינה שיש לי אחריות אישית על הרגשות שלי, ושאחרים לא אחראיים למה שאני מרגישה אני כבר במקום בריא שלא מתחיל להאשים את הסביבה בקשיים בחיים שלי.
למה האחר לא אחראי למה שאני מרגישה או הוא זה שהעליב אותי או פגע בי?
האחר אחראי על המעשים שלו, אני אחראית על הרגשות שלי, אם אני רוצה לתקן את עצמי כמובן… (זה לא נותן לנו לגיטימציה לפגוע באף אחד, אנחנו רוצים להיות אנשים נעימים שלא מזיקים לאף אחד, כן?). אבל ההבנה כאן היא הבנה כדי שנוכל להתחיל לעבוד עם הרגשות שלנו- הרגש שלי הוא שלי ואף אדם אחר לא אחראי לחיי.
כשאנחנו מחפשות אשם ברגש שלנו זה כמו ילד שמקבל מכה משולחן ומחזיר לשולחן מכה ואומר לו "פויה!" במקום לדעת איך להכיל את המכה שקיבל.
טעות שנייה- לגרש את הרגש
לנסות להתגבר על רגשות – התעצבנתי ואני מנסה לא להתעצבן. נעצבתי ואני מנסה לא להעצב, התגעגעתי ואני מנסה לא להתגעגע. אני אולי מאמינה שאני עושה עבודת המידות אבל האמת היא שאני מדחיקה ובונה פצצה שתתפוצץ לא עוד הרבה זמן. יש כל מיני סיבות למה אני אנסה להדחיק את הרגשות שלי. אולי אני כועסת על מישהו שאני ממש אוהבת, אז אני מעדיפה לא לכעוס עליו אלא לעשות "עבודת המידות" ?
אולי אני נעלבתי למרות שחמותי בכלל לא התכוונה, אז אם היא לא התכוונה עדיף לא להעלב? אולי בכיתי היום כבר 5 פעמים אז את הפעם השישית עדיף שנעצור כבר עכשיו כדי שלא אבכה היום כל כך הרבה? אולי אני ביום כל כך טוב ושמח כשמשהו רע קורה אני מעדיפה לבלוע אותו ולהמשיך כאילו לא קרה כלום?
ויש לנו עוד תירוצים שונים ללמה לא להרגיש את מה שאנחנו מרגישות כמו:
"הוא לא שווה את זה "מישהו התנהג אליי בגסות אבל אני אומרת לעצמי שהוא לא שווה את זה שאני אהיה עכשיו פגועה והולכת לקנות לעצמי תפוחים ותמרים, את זוכרת שהוא בכלל לא רלוונטי לפתרון סיפור הרגשות שלך כן?
לפעמים למדנו לומר לעצמנו "זה שלו ולא שלי"-הוא התנהג אליי ככה בגלל בעיה שלו ולכן אני צריכה לא להעלב או לכעוס כי זה אצלו ולא שייך אליי כביכול.
יש לנו הרבה סיבות למה אנחנו בוחרות להדחיק את הרגשות שלנו, אבל אף אחת מהן לא בריאה עבורנו. אנחנו חייבות להכיר בכל רגש שעולה בנו.
טעות שלישית- ניתוח לב פתוח לרגש.
לפעמים אנחנו לומדות שיטות רגשיות שמלמדות אותנו דווקא להכנס לעומק הרגש. אנחנו כל כך מנסות להבין את עצמנו שאנחנו שוכחות דבר פשוט- שאנחנו מרגישות וזהו, בלי למה, בלי אבל, בלי ניתוחים, אני מרגישה וזה לגיטימי להרגיש את מה שאני מרגישה. וזהו.
משפטים שרק יזיקו לך:
"בואי תראי, מה לוקח אותך לרגש הזה?" "בואי נתבונן ונבין מה גורם לך להרגיש ככה?" "איפה עוד בחיים אני מרגישה את הרגש הזה?" "האם כדאי לי להרגיש את מה שאני מרגישה?" ועוד שלל משפטים שמנסים לצלול לעומק הרגשות שלך ולהבין אותם במקום להבין שרגש הוא פשוט הרבה יותר.
מנסיון שלי כשעבדתי עם נשים שעברו טיפולים מהסוג החופר הזה, הן הגיעו אליי הכי מבולבלות והכי חסרות אונים כשמגיע רגש כי כל רגש הפך למחשבות בלתי פוסקות של שעות.
רגש עולה ורגש יורד, רגש מגיע ונעלם ודווקא הניתוח שלימדו אותנו לעשות לרגשות שלנו הופך אותנו למתוסבכות בתוך עצמנו בלי יכולת למצוא את נקודת היציאה. ככל שאני אחפור ברגש, אני אעצים את הרגש הקשה במקום לאפשר לו להיות ולחלוף מעצמו כמו שרגשות יודעים לעשות כשמאפשרים להם להיות.
טעות רביעית-נסיון עידוד
קורה לך דבר ממש רע ואת מנסה לעודד את עצמך שזה דווקא לטובה, שעדיף שזה כך, שבכלל לא נורא שזה קרה ושיודעת מה? אם היית צריכה לבחור באמת היית בוחרת שזה בדיוק מה שיקרה!
יש כאן 2 תפיסות שהתערבבו זו בזו ואני הולכת לפשט את זה-
קודם כל, ברור שכל מה שקורה זה לטובה, תמיד. אבל- כשאני ממש עצובה ממשהו, אין שום עניין לנסות לעודד את עצמי לפני שאיפשרתי לרגש להיות.
אם העידוד הפנימי מגיע לבד ובאמת אני לא מרגישה כל כך רע- אז מעולה. אבל בדרך כלל לימדו אותנו (במיוחד בהקשר הדתי) ששום דבר שקורה לנו הוא לא נורא כי הכל לטובה.
עידוד במצב רגשי קשה הוא כמו גירוש של רגש, כמו להגיד לו שהוא לא לגיטימי.
אם האוגר שלנו מת והילדים ממש עצובים ובמקום לתת להם לכאוב אני מיד מציעה שנלך ונקנה אוגר חדש- אני חוסכת מהם הזדמנות להתיידד עם רגש לא נעים.
אם בחור ממש נפלא עזב אותי אחרי שני דייטים, אין סיבה להגיד לעצמי שמזל שזה קרה כי לכי תדעי מה היה קורה אם היינו מתחתנים ואז הייתי מגלה ש…
אם הפסדתי סכום כסף וממש כואב לי על זה אין סיבה שאגיד לעצמי מיד "כפרת עוונות" ועדיף שזה כך אחרת זה היה יוצא על משהו אחר.
שוב, יכול להיות שכל הדברים האלה נכונים, אבל כשאנחנו מדברות על עבודה רגשית- כל העידוד השכלי חייב לבוא רק אחרי שהרגש שלנו במקום הבריא שלו.
למשל- אחרי שהילדים סיימו להתאבל על האוגר, בכו ונעצבו ואני רואה שהם במקום שלם יותר- אז אני יכולה להציע להם לקנות אוגר חדש.
אחרי שנתתי לגיטימציה לעצמי להעצב על סכום הכסף שאבד, ואיפשרתי לעצמי לכאוב את זה , אוכל לעודד את עצמי שזו כפרת עוונות.
ראיתי לא מזמן תכנית לילדים שמראה איך הילדה שוברת את הרגל ואמא שלה אומרת לה משהו כמו :"לא נורא מתוקה, גם במצב הזה צריך לשמוח", פייר הזדעזעתי. כמה אפשר לעקם את הרגשות שלנו ולהכריח את עצמנו לא להרגיש או לא הרגיש משהו אחר שבכלל אנחנו לא מרגישות?
ומה ההשלכות לעתיד אם נלמד ילדים לא להרגיש את הרגשות שלהם? האם הם יגדלו להיות אנשים שמודעים לרגשות שלהם או יודעים מה לעשות איתם? (רמז- לא)
אם לעולם אני לא אתיידד עם הרגשות הלא נעימים שלי- אני לעולם לא אתן להם להיות וכך יווצרו רגשות קשים שלא מקבלים ביטוי או מענה, זה יהפוך אותי לאדם מתוסכל מאוד.
טעות חמישית-יש מחיר כבד בלהעלב/לכעוס/לזעום
אני יודעת שאנשים שכועסים הרבה או נעלבים הרבה או עצובים הרבה הם אנשים שפיזית ונפשית הם אנשים פחות בריאים ופחות שמחים- אז אני בוחרת מיוזמתי לא להרגיש את הרגשות האלה כדי לשמור על בריאותי ובריאות נפשי.
זה מקסים בתיאוריה אבל בפועל זו טעות כיוון שאין דבר כזה לבחור לא להרגיש, מה שקורה בסיטואציה כזאת זאת הדחקה.
זה נכון שאנשים שחווים הרבה כעס ורגשות שליליים הם אנשים פחות שמחים ופחות בריאים, אבל הדרך לא לכעוס הרבה ולא חוות הרבה רגשות שליליים עוברת דווקא דרך לאפשר לרגשות האלה לעלות ולהתייחס אליהם בצורה הנכונה, זה מה שיאפשר להם גם לחלוף מהר ובסופו של דבר המערכת העצבית תתאזן ולא תעלה כל הזמן כל כך הרבה רגשות קשים.
לסיכום-השכל עובד יותר מדי…
אם תתבונני ב5 הטעויות הגדולות האלה שמניתי כאן בעבודה רגשית, אולי תשימי לב למכנה משותף בין כולן. לכולן אחראי השכל- חשיבת היתר.
השכל שלנו יכול לשמש אותנו לחיים מופלאים, אבל שימוש יתר בו יגרום לנו לחיים אומללים ועצובים. כשהשכל גובר על הרגש בסיטואציות רגשיות- מה שקורה זה שמפסיקים להרגיש בצורה רציפה, ואז הרגש לא מצליח להיות, לא מצליח להשתחרר, לא מצליח לאותת לנו, לא מצליח לעשות את התפקיד הבסיסי שלו בתוכנו.
רגש לא עולה סתם, הרגש נועד לאותת לנו שיש כרגע משהו שדורש התייחסות.
אחת הדרכים לעזור לעצמנו להתייחס לרגשות שלנו בצורה נכונה היא לדמיין בכל פעם שאנחנו כועסות, נעלבות, עצובות שאנחנו עכשיו מתייחסות אל תינוק קטן שבוכה.
אולי הוא בוכה כי הוא נבהל מכלב פודל, אולי הוא בוכה כי כואבת לו הבטן, אולי הוא בוכה כי הוא רעב. לא משנה למה הוא בוכה- השאלה היא מה תהיה התגובה האינסטנקטיבית שלנו לבכי שלו?
כשתינוק בוכה (גם אם הוא לא שלנו) אנחנו מיד אמפטיות מאוד לבכי שלו, אנחנו לוקחות אותנו לידיים שלנו ונותנות לגיטמציה לכאב שלו, וכך בדיוק אנחנו צריכות לנהוג כלפי עצמנו כשעולה רגש קשה- אנחנו מאפשרות את הרגש בלי קשר לסיבה שממנו הוא הגיע (גם אם הסיבה טיפשית/ילדותית/קטנונית/חסרת הגיון וכו'). שימי לב- אנחנו לא מתחפרות ברגש ומתבצרות בו וגם לא מתקרבנות, אלא אנחנו נוכחות עם הרגש בדיוק כמו שאנחנו מאפשרות אותו. וכשאנחנו נאפשר לכל רגש לגיטמציה לעלות הרגש יתפוגג מעצמו תוך זמן קצר או ארוך.
מאת: יעל בן אליהו
