לכל אחת זה קורה בזמן אחר בחיים, אבל בדרך כלל בסביבות גיל 30 רוב בני האדם מגלים שהחיים לא פשוטים כל כך כמו שהם חשבו. יש מי שזה קורה להם כבר קודם בעקבות נסיבות חיים לא פשוטות, אבל לרוב עד סביבות גיל 30 עוד לוקחים את החיים בקלילות ומעבר לכך זה כבר מתחיל להסתבך.
אני זוכרת שזה קרה לי, קצת אחרי שנולד הבן השני שלי קלטתי את זה, הייתי בת 28 ופתאום החיים נהיו מורכבים מאוד… עם הבן הראשון החיים זרמו, אבל כשנולד הבן השני הכל התחיל להסתבך…ריבים בין אחים, הפרנסה, הבלאגן בבית, הנקיון, חוסר היכולת להתקדם בחיים תוך כדי כמו שהייתי רוצה.. כמה עומס! כמה בעיות חדשות שצריך לפתור…המציאות טפחה לי על הפנים והכל נהיה קשה. הרבה עודדו אותי ואמרו שבילד השלישי זה נהיה יותר קל (זה לא נכון). אחרי כמה שנים אבא שלי נפטר בפתאומיות ובשבעה שלו גיליתי שאני בהריון…אחרי שהתינוקת שלי נולדה, הבית שלי כבר היה נראה כמו אחרי הירושימה באופן קבוע, ולא הצלחתי להכין בכלל אוכל, והמכות בין האחים נהיו כמו הצגה חיה של שרשרת המזון: הגדול מרביץ לקטן ממנו שמרביץ לקטנה ממנו שמרביצה לקטנה ממנה ובקיצור כאוס.
מכיוון שזה המקצוע שלי- כל השנים יישמתי הכלים איך לא להרגיש דיכאון או חרדות ובאמת הרגשתי טוב נפשית, אבל ברמה עמוקה יותר- האם הייתי באמת מאושרת ומסופקת מהחיים שלי? התשובה היא שלא, לא מספיק. חשבתי שאני סבבה כי המצב רוח שלי מאוזן וסך הכל יש לי את מה שאני צריכה, אבל התחושה הפנימית שלי הייתה שמשהו חסר.
אז החלטתי להעמיק יותר בצדדים אחרים של המציאות שבהם לא התעסקתי, למשל התחלתי ללמוד ימימה והוספתי עוד ידע ממקורות שונים כדי לבחון איך אני מביאה את החיים שלי למצב בו אני מסופקת מהם, למרות שעדיין יש דברים שדורשים תיקון.
המשבר של גיל 30
עד איזור גיל 30 חווינו הרבה אכזבות מעצמנו ומהסביבה, חווינו אובדן, חוויות של דחייה, תסכול מדברים שלא הולכים לנו. ומשהו במוח מתחיל להתקבע, אנחנו מתחילות להתרגל להרגיש שהחיים "קשים", אנחנו חוות הישרדות כזאת, שלמרות שהמצב רוח אולי סבבה, הקיום עצמו תקוע, לא זורם, לא נעים.
אנחנו קמות בבוקר מתאפרות ומתלבשות, נראות יפות ומתוקתקות- אבל בפנים יש מרדף תמידי אחרי משהו שלא מסופק. במשבר הזה אנחנו מתחילות למצוא פתרונות כדי להרגיש יותר טוב- קונות לעצמנו דברים שישמחו אותנו, אולי קונות בית או רכב חדש, יוצאות לחופשות וטיולים, משקיעות הרבה בטיפוח חיצוני וגם עושות דברים כדי להסיח את הדעת- משוטטות בפייסבוק ומתרגשות, צופות בחדשות וכועסות ומפחדות, רואות סדרות כדי לצחוק או להמתח ובקיצור מטלטלות את מנעד הרגשות שלנו כדי להפסיק להרגיש את מה שאנחנו מרגישות בזמן של שקט מוחלט- אנחנו לא רוצות לפגוש את זה. אבל זה לא מחזיק הרבה זמן ותמיד בסוף עולה. העניין הוא שכדי לצאת מהמצב הזה אנחנו חייבות להכיר בו, וחייבות להפסיק לשחק את המשחק שהכל בסדר מול עצמנו. אז איך אפשר לעשות את זה? איך אפשר לחזור לחיות את החיים באמת מתוך סיפוק ושמחה, למרות שהמציאות לא תמיד פשוטה עבורנו? ואיך אפשר להפסיק לחוות שהחיים "קשים" אלא מופלאים? היום נסקור שלושה דברים שיעשו לך מהפך בחיים
א. איך הפכתי לקורבן בלי לשים לב
טעות הקורבנית- כשאנחנו מסכימות לקבל מול עצמנו את החלקים הפגיעים שלנו, אנחנו מסכימות לחוות את הרגשות הלא נעימים שעולים, ומסכימות לשהות בהם. אנחנו גם נסכים כלפי חוץ לא תמיד לשדר שהכל בסדר, ונאפשר לעצמנו לבכות בציבור. אבל שימי לב לדיוק החשוב- להסכים לקבל את הרגשות שלנו זה לא להפוך להיות קורבן, זה גם לא להפוך לאדם מתלונן, אלא לאדם שמאפשר את רגשותיו כשהם עולים. הגבול כאן הוא מאוד דק.
אני אתן דוגמא איך הפכתי לקורבן בלי ששמתי לב- כשאבא שלי נפטר הייתי מאוד עצובה וגם לפעמים הרגשתי ממש מסכנה שבגילי כבר אין לי אבא. הרבה פעמים כשהייתי עצובה מכך שאבא שלי כבר לא כאן, איפשרתי לעצמי לבכות ולשהות ברגש הקשה בלי לנסות להעביר את הרגש, אבל לפעמים יחד עם הרגש של העצבות עלתה גם מחשבה על המסכנות שלי, הייתי מתבוננת על עצמי באופן "מסכני" בעקבות מחשבה שעלתה וניתחה את האירוע. באופן לא מודע פירשתי את המצב שלי ועברתי מעצבות לקורבנות: התחלתי להיות עצובה ואז התחלתי לנתח את הסיטואציה באמצעות השכל- "בגיל כזה את בלי אבא" "אבא שלך לא יכיר את העובר בבטן שלך" וכן הלאה, אלה מחשבות שהעצימו את הרגשות הקשים ויצרו שרשרת חדשה של רגשות קורבניים. אני אתן עוד דוגמא- נגיד את עומדת באוטובוס מפוצץ אנשים, ואת בחודש תשיעי ואף אחד לא מציע לך לשבת, חם לך, את עייפה ואת ממש נעלבת מזה שאת מרגישה שלאף אחד לא אכפת ממך. אז את מרגישה פגועה. ובמקום לשהות ברגש הפגוע הזה- את מתחילה לנתח את הסיטואציה למשל "אף פעם לא מתייחסים אליי בכבוד" או "המצב של הדור הצעיר במדינה נורא" או "גם אם אמות פה באוטובוס אף אחד לא יתייחס אליי" או "אני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה להריונית אחרת" או כל מיני מחשבות שעולות לך וגורמות לך להעצמה של הרגש הקשה ובצורה כזאת את נכנסת בקלות למצב הקורבני והממורמר. האמת שהיה צריך לעצור הרבה קודם- הסיטואציה הייתה לך קשה, נעלבת- זהו עכשיו תשהי ברגש, תשהי בתחושת הגוף- זה לא הזמן להפליג במחשבות ובשכליות שלך, להעלות תיואריות השערות, לערוך השוואות או לחפור בסיטואציה עצמה- זה רק יגביר את מה שאת מרגישה ויהפוך אותך לממורמרת על הסיטואציה.
ב. אל תהיי גיבורה, תהיי אשה
למה זה לא טוב להיות גיבורה? שימי לב שנשים שהיו גיבורות בתנ"ך ובהיסטוריה מעולם לא עשו את זה לכתחילה. תמיד הנשים האלה היו גיבורות כי לא הייתה להן ברירה, הן לא החליטו להיות גיבורות אלא עשו זאת כדי להגן על ערך חשוב אחר (בדרך כלל כדי לשמור על ערך החיים- להציל את העם או אנשים מסויימים).
כשאת מחליטה להיות גיבורה (ולא כדי להציל חיים…) את פוגעת בעצמך מאוד. הגיבורה היא כזאת שהכל על הכתפיים שלה, היא לא מתלוננת או שהיא כן מתלוננת אבל תכלס היא עושה הכל. היא לא מבקשת עזרה כי היא אוהבת לעשות את הכל בעצמה או כי היא יודעת ש"הוא יעשה את זה גרוע אז עדיף שאעשה בעצמי" (שימי לב שהגיבורה עלולה להיות בעצם…קורבן!) הגיבורה עושה גם כשהיא לא רוצה, גם כשהיא גמורה, גם כשהיא יודעת שאם היא הייתה רק יכולה לבחור- הכל היה נראה אחרת. היא עובדת עד השעות הקטנות של הלילה או עושה דברים שהיא לא חייבת לעשות מתוך תחושה של גיבורה, של הקרבה, של דאגה ואכפתיות לכולם חוץ מלעצמה. בפועל הגיבורה שוחקת את הכוחות שלה עד היסוד ולא פועלת מתוך אנרגיה נשית. כשאשה פועלת מתוך אנרגיה גברית: "אני אעשה לבד" "אני לא מבקשת עזרה" "אני אתגבר" ולא מתוך הכלה והקשבה לעצמה- מה שקורה שהיא מחטיאה את המטרה וחוטאת לעצמה. כשאת חונקת את הרגשות האמיתיים שלך כי את מוכנה לוותר ולהתגבר- את פשוט לא חיה את החיים באמת, את חונקת את עצמך, את הרצונות והשאיפות שלך ואת הרגשות שלך. אני אומר את זה בצורה פרובוקטיבית- אשה לא אמורה להתגבר על כלום! אשה שמחוברת לעצמה פועלת מתוך אהבה עצמית ולא מתוך ביקורת עצמית, לא מתוך לחץ עצמי, לא מתוך תחושה של גיבורה. כשאשה פועלת מתוך אהבה היא מושכת ברכה ושפע לחיים שלה והיא יכולה לחיות את החיים מתוך תחושה עמוקה של סיפוק וכך יימצאו בחייה פתרונות יצירתיים שיאפשרו לה להיות אשה ועדיין לסביבה שלה להתנהל כפי שהיא הייתה רוצה.
ג. הכרה בטוב האמיתי
לפני הכרת תודה, אנחנו רוצות להכיר שיש בכלל טוב. בגלל שיש וילון ענק שמסתיר לנו את כל הטוב הזה בעולם, אנחנו שוקעות עוד ועוד בתחושה ש"החיים קשים" ושהרוב רע, שצריך לשרוד עוד יום ושאסון עומד בפתח. הדבר הזה יוצר לנו קשרים במוח שמובילים אותנו לראייה והסתכלות שלילית על העולם, לכן התפקיד שלנו הוא לבנות קשרים בריאים במוח שיובילו אותנו לראות בעיקר את הטוב. ועל זה תוכלי לקרוא בהרחבה במאמר הזה.
לסיכום, אלה שלושת העקרונות הראשונים שאני מציעה ליישם כדי להתחיל לחוות חיים הפוך מקשים, חיים מופלאים! ותזכרי, חיים מופלאים הם לא כאלה שאין בהם נסיונות (הנסיונות תמיד יהיו בצורה מסויימת) אלא הם חיים שבהם אנחנו חוות גם את הנסיונות הקשים שלנו בצורה מאוזנת שלא מפילה אותנו לקרשים בכל פעם מחדש ותוך כדי הנסיונות נהנות מחדוות החיים ומהיופי המופלא הזה. זה לא אומר שלא נחווה רגשות של עצבות או פחד שהם טבעיים לגמרי, אלא שנדע לחוות רגשות קשים והם ישתחררו מאליהם ונחזור לאיזוננו מהר. אנחנו לא נחווה שהחיים "קשים" אלא שהחיים נהדרים במקביל לקשיים שעולים בהם, החיים מופלאים! מתוך מקום כזה נוכל לצמוח מהמשברים שלנו (וזה יקרה לבד ולא מתוך הכרח עצמי מעוות שנגיד לעצמנו לשמוח כשבעצם עצוב לנו).
לחיות בתחושה עמוקה של טוב סיפוק והנאה זה תוצאה של תרגול ועבודה פנימית שהיא לא מורכבת בכלל, רק צריך לתת קצת זמן לדבר להיטמע בחיים שלך. שנזכה!